השוואה בין המופע של טרומן לבין משחקי הרעב

לפני זמן מה צפינו בכיתתנו בסרטים "המופע של טרומן ובסרט "משחקי הרעב" וערכנו השוואה קצרה, בסרטים הללו מוצגים אנשים שמציאותם נבנית ע"י אנשים ומצלמות - דבר זה נקרא תוכניות המציאות, הסרט הראשון אותו ראינו הוא "משחקי הרעב" שבו מוצג עולם שמחולק למחוזות , המשחק שמוצג בסרט מתבסס על לקיחת 2 נציגים מכל מחוז - בסך הכל 24 נציגים שבמשחק יצטרכו לשרוד אך ורק ע"י הריגת המשתתפים האחרים , משחק זה נועד בכדי למשוך רייטינג, מהרייטינג יגיע הספונסרים ומהספונסרים יגיע הכסף .

				הנציגים שנבחרו מכל מחוז מגיעים לעולם שנשלט ע"י צוות של התוכנית , במהלך הסרט ניתן לראות כי הצוות נותן לנציגים הנבחרים כלי נשק כדי שילחמו אחד בשני .כפי שנכתב בהתחלה, הצוות של התוכנית מנסה למשוך רייטינג באמצעות הריגת המתמודדים האחרים ולחימה על חייהם . במהלך הסרט "אנשי המצלמה" עוזרים בהנעת העלילה בעולם בהם הם שוהים בכך שהצוות מייצר חיות, מצמיח עצים, בורא סופות וגורם למותם של אחרים - מה שעוזר להניע את העלילה  למתמודדים המשתתפים ב"משחק".

הסרט השני אותו ראינו הוא המופע של טרומן בו מוצג אדם שבהתחלה נראה "עוד אדם" ששמו הוא טרומן ,אבל בעצם הוא גיבור הסרט . הסרט נבנה על חייו של טרומן , במהלך הסרט מצולם טרומן בכל דקה ודקה בחייו גם בעודו תינוק. כל האנשים אשר פגש ברחובות העיר ובסביבתו היו בעצם שחקנים בתוך העולם שהקימו לכבוד התוכנית על טרומן, שחקנים אלו עזרו לקידום העלילה ולבניית מציאותו של טרומן.

עפ"י תאוריית הבניית המציאות שהגו החוקרים גרבני וגרוס, חשיפה גדולה לאורך זמן לתכנים מציאותיים המועברים באמצעות אמצעי התקשורת , התכנים המציאותיים מועברים באמצעות תקשורת ההמונים אשר פונה אל הקהל הרחב ולא אל אוכלוסיה מסוימת, גרבני וגרוס טוענים כי החשיפה לתכנים מציאותיים בתדירות רבה עלולה לגרום להשפעה בתפיסת המציאות בקרב צרכני התקשורת. תכניות הריאליטי - כמו "המופע של טרומן" ו"משחקי הרעב" הם נקראים תוכניות המציאות אך הן למעשה מניפולציה של המציאות ולא השתקפותה האמתית, דבר זה בא לידי ביטוי ב"מופע של טרומן" בכך שחייו של טרומן מצולמים מבעודו תינוק ועד שנות ה-30 בחייו, חייו נבנים בתוך עולם וירטואלי שיוצרים לו מציאות שגם משנים לו את חייו לצורך הדגמה , במהלך הסרט נצפה טרומן מפליג עם אביו בספינה לאורך הים , לאחר מכן אביו טבע בים ומאז דבר זה גרם לפחד ממים אצל טרומן. הבניית המציאות באה לידי ביטוי במשחקי הרעב בכך של-24 הנציגים שנבחרו נבנה עולם וירטואלי בכדי לבנות להם מציאות שהם צריכים לשרוד בה ולהרוג את המתמודדים האחרים , בעולם זה ניתנו עזרים כדי לקדם את העלילה ולמשוך רייטינג.

ההבדל בין "המופע של טרומן" לבין "משחקי הרעב" הוא ש"במופע של טרומן" ההפקה מניעה את העלילה בעזרת העולם הווירטואלי אשר בנתה לטרומן וכל האנשים הסובבים אותו שהם בעצם שחקנים ,ההפקה עוזרת גם בהבניית המציאות אצל טרומן בכך שגרמה לו לפחדים למחשבות שהן אף לא נכונות , לצורך הדגמה - במהלך הסרט נצפה טרומן מפליג עם אביו בספינה לאורך הים , לאחר מכן אביו טבע בים ומאז דבר זה גרם לפחד ממים אצל טרומן. ניתן לומר כי ההפקה גרמה לטרומן לפחדים ולחרדות רק כדי לקדם את עלילת התוכנית ובניית המציאות אצל טרומן. לעומת זאת ,במשחקי הרעב ההפקה פועלת אך ורק לקידום העלילה בכך שהיא יוצרת עולם ווירטואלי לנציגים מהמחוזות השונים , יוצרת חיות ווירטואליות שמהוות עזר לקידום העלילה , יוצרות עצים, בוראים סערות בכדי לנסות להכשיל את האחד במטרה שהאחר "יתקוף".

מטלה מסכמת - זירת הריאלטי

מי המנצל ומי המנוצל בתוכניות הריאליטי ?

כמעט שני עשורים חלפו מאז כבשו תכניות הריאליטי את מסכי הטלוויזיה, בכל מדינה כמעט על פני כדור הארץ. כבר מזמן הזהירו אותנו שהז'אנר מאבד מכוחו, והנה כל פעם מחדש, גם כאן אצלנו, התכניות הפופולריות והמדוברות ביותר הן תכניות המציאות הקלאסיות: "הישרדות", ו"האח הגדול". אפשר להצביע על שני מאפיינים משותפים בתוכניות רבות משתתפים אנושים ואנונימיים, שנבחרו מתוך רשימת מועמדים ארוכה, ורובן מבוססות על תחרות שבסופה מוענק לזוכה פרס כספי , מכונית, דירה, חוזה של דוגמנות או מסעדה וכו'...  תכניות הראליטי נקראות תוכניות המציאות אבל למעשה הן מניפולציה של המציאות ולא השתקפותה האמתית.  תכניות המציאות ה רווחיות במיוחד והן משלבות הפקה זולה יחסית עם הצלחה רייטינגית,  אי צורך בתסריט, אי צורך בשחקנים מקצועיים ויקרים והוצאות ההפקה הן מינימאליות. תכניות מציאות נחשבות לעסק המייצר רווחים אדירים. למרות שמם, ברור שמטרת יוצרי תכניות המציאות אינה לתעד את המציאות "כמות שהיא", וכי תמונת המציאות שהם יוצרים בתכניות אלה נועדה לשרת את צרכיהם וצורכי התעשייה שהם עובדים עבורה. ברור כי גם תכניות המציאות בנויות על פי תסריט כללי ומתנהגות על פי כללים ידועים מראש. מרבית תוכניות המציאות מבוססות על תחרות בהן יש רק מנצח אחד, כתוצאה מכך, נוצרות שאיפות תחרותיות בלתי מציאותיות ונוצרת תפיסה המעודדת שלילת ערכים כמו שיתוף פעולה ועזרה הדדית לטובת אינטרסנטיות ואגואיסטית במטרה להיות היחיד שינצח ויגרוף את כל הקופה על חשבון האחרים. המסר העולה מכך הוא שכדי להיות המנצח היחיד עליך להביא למפלתם של כל האחרים. זהו מסר כוחני ומעוות שאינו נכון בחיים האמיתיים, בהם ככל שעוזרים יותר אחד לשני, כולנו מרוויחים. בעולם שלנו, כך אנו מאמינים ושואפים, תפקיד הקבוצה הוא לעזור לחלש ואילו בתוכניות אלו התפקיד מתהפך, ותפקיד הקבוצה הוא לזהות את החולשה של החבר ולחבור יחד כדי להכשילו ולהדיחו. ומי שהיום חברך להדחת האחר, מחר הוא האויב שלך כדי להדיח גם אותו.  
                                                                                             

סרטון דוגמה בו מוצגת סיטואציה של שני מתמודדי הישרדות אשר מתכננים הדחה מאחורי הגב של כל המתמודדים האחרים

                                       

תוכניות הראליטי פותחים שעריהם בפני משתתפים מכל שכבות האוכלוסייה במגוון רחב של טיפוסים ומעמדות, זהו הפלורליזם. אולם פלורליזם זה ממוסד משום שההפקה מכתיבה את הרכב המתמודדים מתוך עשרות אלפי מתמודדים, הבחירה מכוונת ע"י ההפקה ונועדה לשרת צרכים מסחריים.  אין ספק כי תכניות המציאות הציבו רף חדש לאופן שבו מסכימים המשתתפים בהן לשליטה כמעט מוחלטת של צוות ההפקה על חייהם. המשתתפים שנבחרו לתכנית הופכים לאובייקט של התבוננות עבור מיליוני עיניים בלתי נראות. מציצנות היא מצב בו האדם שמביטים עליו אינו יודע על כך, או לכל הפחות, נמצא במצב של חוסר שליטה על האופן בו הוא מופיע לעיני אחרים. חשוב לציין כי אחד ההבדלים הגדולים שבין האדם לבין החיה טמון ביכולת להצניע ולהסתיר, זוהי אמירה שיש דברים הראויים להצנעה. לא כל תחושות נפש ראויים להיות מוצגים בחלון הראווה. הריאליטי מנפץ את כל זה לרסיסים. הוא חושף את הכול כולל הכול ולא מדובר רק על צניעות הגוף. הוא חושף דברים אישיים ואינטימיים, הוא מציב לעיני כל ישראל את חלל עולמו הפנימי של המשתתף, הוא משפיל לעתים בלי רחמים את המשתתפים, קבל עם ועולם, ובעיקר, הוא מוזיל כל ערך של עדינות אנושית ואצילות נפשית.

מתמודדי הריאליטי בטלוויזיה נתפסים כדמויות הממוקמות נמוך בשרשרת המזון של עולם הבידור המקומי. הכינוי שהוצמד להם - "פליטים", מבטא את היחס הזה. בעייני עצמם, הם עברו במקרים רבים חוויה קשה, אינטנסיבית ולעיתים טראומטית, ובעייני כל השאר הם עשו את שלהם, העניקו כמה רגעי מהנים ועוד רגע ייעלמו אל תוך השכחה, פן נוסף של החולשה שלהם הוא בהרכנת הראש מול גופי השידור וחברות ההפקה , תוכניות הריאליטי משתמשות בנשק העומד לרשותן - החוזה, באופן שנועד להבטיח כי המתמודד יראה עצמו כרכושה של ההפקה גם בתקופת הצילומים וגם זמן לא קצר אחריה. זה מה שקורה כשההפקה מגובה בעורכי דין ובניסיון, עומדת מול אדם יחיד, לרוב צעיר, לא מנוסה ולהוט להתפרסם, ומחתימה אותו על חוזה אחיד, שסעיפיו, על פי רוב, אינם עומדים למשא ומתן. המכנה המשותף לכל החוזים בתוכניות המציאות בישראל הוא סעיף השולל ממשתתפי התוכנית יחסי עובד מעביד מול ההפקה. המשתתפים לא מקבלים משכורת אינם זכאים לזכויות כשאר העובדים, נקראים לשירות ההפקה בתדירות גבוהה וכל זה ללא כל תשלום. ב2012 סער שיינפיין ומתמודדים מהאח הגדול חושפים לראשונה את האמת על מאחורי הקלעים של הריאליטי הכי מצליח במדינה . הם היו אנשים פשוטים ואנונימיים אשר רצו להתפרסם כמו כל אחד בדורנו ונכנסו אל האח הגדול , באח הגדול הם פגשו בפסיכיאטר של התכנית ד"ר אילן רבינוביץ', שהחליט שמצבם מחייב אותם ליטול כדורים פסיכיאטריים, בין היתר גם כדור שמיועד לחולי סכיזופרניה. המתמודדים טוענים שקיבלו כדורים פסיכיאטרים קשים, ואז כשהם תחת ההשפעה, חלשים פיזית ומנטלית, התבקשו לבגוד, לשקר או לבכות בכדי לקדם את עלילת התוכנית . סער שיינפיין ודיירים אחרים חושפים זה היה כמו בית משוגעים, לא הכרנו את עצמנו, לפעמים הוא ניווט באמצעותנו את העלילה. לאחר שנגמרה עונת "האח הגדול" הגיש סער שיינפיין תביעה נגד מפיקת תוכנית "האח הגדול", חברת "קופרמן הפקות", ונגד ד"ר אילן רבינוביץ. שיינפיין טוען כי מעשי הנתבעים גרמו לו לנכות תפקודית בשיעור של 30 אחוז , בנוסף מציין שיינפיין כי טרם השתתפותו בתוכנית היה אדם בריא בנפשו ובגופו, ומעולם לא נטל כדורים פסיכוטיים מכל סוג שהוא.

באותה השנה כוכב "מראה שחורה" – דניאל קלויה נתן ביקורת על המתרחש באח הגדול בישראל , קלויה גילם משתתף בתוכנית ריאליטי שמתבקש לשתות משקה עם חומרים מרגיעים כדי שההפקה תוכל לשלוט בפעולותיו - הוא היה בטוח שזה יכול לקרות רק בתסריט קיצוני של תוכניות הריאליטי , אבל כשהוא שמע על פרשת הכדורים הפסיכיאטריים בתוכנית "האח הגדול" הישראלית הוא נדהם לגלות שהמציאות עולה על כל תסריט וטוען כי מה שקורה באח הגדול בישראל זה חציית קו אדום , קלויה טוען שתוכניות כאלה הן סוג של ניצול, כמו בפיפ שואו, כשעצם המבט שלנו על אדם שנמצא במצב לא נעים - הופך לבידור. קלויה מרשה לעצמו להתנבא ואומר כי אם זה ימשיך כך בתוכניות הראליטי המצב רק ילך ויחמיר , בנוסף לדבריו הוא מוסיף שהמצבים שנוצרים בחיים רגילים נתפסים כמשעממים, אז לטובת התוכנית - משתמשים בכל מיני כלים כדי להעצים את הדרמה וכל מי שמשתתף עלול להרוס את הסיפור המתוכנן של ההפקה.

דניאל קלויה נותן ביקורת על האח הגדול בישראל

החיסרון בתוכניות הריאליטי הוא שרואים בתוכניות אלו מוצרי תרבות נמוכים התורמים להשחתה של המרחב הציבורי , מעודדים מציצנות ומטשטשים את הגבולות בין מציאות למניפולציה. 

לסיכום, תוכניות הריאליטי  הן לא יותר ממלחמות אגו בין זכייניות השידור השונות, מאבק יוקרתי בקרב הזמרים על כיסא השופט היוקרתי, שעוזר להם למנף את ההופעות הבאות, ומקור פרנסה למפיקים מוזיקליים. בישראל יש תעשיית ניצול חדשה - בוגרי תוכניות ריאליטי משעבדים את כל החסכונות לטובת חלום קלוש. ביום שאחרי התוכנית הם משקיעים הון עתק בגיוס כותבים, מלחינים, צלמים ויחצנים, אבל אף אחד לא שומע עליהם. הם לא מוכשרים מספיק, ולא אמרו להם את האמת הכואבת הזו כשהשתתפו בתוכנית.

 

מקור אקדמאי שמדבר על תופעת המציצנות ועל תופעות בתוכניות הריאליטי