צפייה בסרט תיעודי - "אח שלי גיבור"

הסרט מציג מסע של צעירים ישראלים הלוקים בתסמונת דאון, היוצאים בליווי אחיהם לטיול תרמילאים בצפון הודו. כל אחד מזוגות האחים סוחב איתו מהבית קונפליקט לא פתור, הקשור באופן ישיר למורכבות שמביא איתו אח עם תסמונת דאון לתא המשפחתי. על רקע נופיה הקסומים של הודו, בליווי מוזיקה מקורית של אהוד בנאי, הסרט חושף באופן אינטימי את מערכת היחסים המיוחדת השוררת בין האחים, המתפתחת ומשתנה תוך כדי המסע. 

כל אח או אחות בריא ויש 11 מהם, מלווה אח עם תסמונת דאון, כולם צעירים בשנות ה 20-30 שלהם והניסיון הכואב הוא הניסיון והנטל שהם מביאים מהבית. אנשים צעירים מוצאים עצמם בתפקידי הורים, מחנכים, מלווים, אחראים על הנפש הקרובה להם ביותר, חלקם עם דילמות בלתי פתורות שהם מביאים איתם מהבית. הדיאלוגים הפרטיים מתרחבים במהלך המסע לרבי שיח, הצעירים כולם מתערבים זה בזה להגשמה של אחריות הדדית, והמשפחה הקטנה, הזוגית הופכת למשפחה של שבט.

כאמור, לא מדובר בסרט שכולו עונג. אין עונג בצפייה בדאון מותש, מבוהל, לכוד בבועה אטומה שגם אחיו או אחותו הקרובים אליו ביותר אינם מסוגלים להבין או לחדור אותה. הוא מסרב לאכול, הוא לא מעוניין לזוז ממקומו, הוא לא מוכן לטפס על הפיל ולצאת לטיול, הוא מסרב לכל. אין הנאה בצפייה באדם, דאון או לא, כשהוא בוכה. יחד עם מצב רוחו של הדאון צולל מצב רוחו של הצופה. המועקה המצטברת מפתה לאסוף את השלט ולהסתלק לערוץ אחר.

אחרי נסיעה ארוכה ברכבת ובג'יפים מתחיל המסע הרגלי במעלה ההר שהוא עיקר הקושי. למרות ההכנות המוקדמות לא כולם יכולים לעמוד במאמץ וגם כאן ניכר הרצון לתמוך, לעודד, להכניע את החולשה והעייפות. דווקא כאן מגיע הסרט לשיאים רגשיים ואנושיים, אל מול הבעיות האובייקטיביות והקצרים והמשברים בקשר.

 ניר(הצלם)  עוקב אחרי האחים והאחיות, אחרי היחסים המתפתחים בין קבוצת הצעירים הפגועה לבין עצמם. העזרה ההדדית, החיבוקים, ההבנה והאהבה הדוחפת את כולם להגיע אל הפסגה ולגעת בקצה היכולת.

הסרט נותן הרבה השראה ומכניס הרבה שמחה ללב, ואף נותן אפשרות להציץ לעולם אחר. המסר העיקרי המועבר בסרט הוא שצריך להסתכל בזווית יותר רחבה ועל הצדדים החיוביים של החיים ולראות את הטוב ובעיקר לשמוח ממה שיש, ובנוסף יש להתעסק אך ורק בדברים הטובים, לתרום לסביבה, להיות חלק מהקהילה ולהיות שותפים לעשייה חיובית.

בסרט מועברים תכנים חינוכיים וזה מתבטא ברגעי הניצחון, ההגעה אל פסגת ההר וסיום הטרק. בלי מאמץ רב, גם זווית מציצנית ולא לגמרי נעימה ימצאו האנשים ה"רעים". ויגידו איזה חמודים "החייזרים" האלה,  גם הם יכולים לחזר, לנחם ולאהוב ממש כמונו, האנשים הנורמליים.

"אח שלי גיבור" הוא שמו של הסרט וגם קריאת קרב של האחים הדאונים כאשר כל אחד ואחד מהם מתגבר על קושי אישי מסוים. דבר זה מזכיר לנו(החברה כולה)  את מה שאנחנו אמורים לזכור לעתים קרובות יותר, ואת מה שצריך להעביר לדור הבא.

צפייה בסרט "ואלס עם באשיר"

הסרט ואלס עם באשיר הוא סרט מלחמה דוקו-דרמטי שנוצר ע"י הבמאי ארי פולמן. בשנת 1982 ארי פולמן היה חייל בחיל רגלים בן 20. בשנת 2006 הוא מגלה שאינו זוכר דבר ממלחמת לבנון בה השתתף. הוא נפגש עם חברים מהשירות הצבאי, פסיכולוגית והעיתונאי רון בן ישי אשר שהה בביירות בתקופת המלחמה. הוא מנסה להבין מה קרה במלחמה ולהיזכר בחוויותיו במלחמה.

הסרט זכה בפרסים רבים ובהם גלובוס הזהב, פרס סזאר, פרס אופיר והיה מועמד לפרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. ברובם המוחלט של הפרסים ברחבי העולם שהסרט זכה, מדובר היה בזכייה או המועמדות הראשונה בהיסטוריה של הפרסים, של סרט ישראלי, סרט מונפש ו/או סרט תיעודי.

ואלס עם בשיר" מוגדר כסרט דוקומנטרי באנימציה. והוא אכן כזה. הוא מורכב משיחות של הבמאי עם אנשים שונים, ומשחזור/העברה אל הבד של הסצנות עליהן מספרים המרואיינים. מדובר בדברים שעברו עליהם בזמן המלחמה, וכן בחלומות שלהם (והכל באנימציה).

בתחילה נדמה שיש במבנה הזה משהו סכמטי אבל יש כאן שני אלמנטים שמבטלים את הסכמטיות הזו: מצד אחד, כל הסרט הוא מנקודת מבטו של הבמאי. הוא מנסה לחקור את מעשיו שלו במלחמה, מעשים שאותם הוא כלל לא זוכר. ושנית, הסיפורים הנפרשים בפנינו מובאים במעגלים הנסגרים לאט לאט ומביאים אותנו בהדרגה אל אותו טבח נורא, ואל אותו מקום בו היה ארי פולמן, הבמאי, באותה מלחמה. הסרט מתחיל בפגישה של פולמן עם אחד החברים שלו. הוא מספר לפולמן על סיוט חוזר שהוא סובל ממנו. אותה פגישה פותחת משהו בפולמן, והוא יוצא למסע לפגישת אנשים שהיו איתו בלבנון, על מנת להחזיר לעצמו את הזיכרון של אותה תקופה, זיכרון שכמו נמחק ואיננו.

את ואלס עם באשיר אפשר לתפוס כסרט תיעודי לא רק באופן טכני אלא גם באופן מהותי בהתאם למטרתו המוצהרת -  ליצור שיחזור סובייקטיבי לחוויה טראומטית וסיוטית, כזו המתקיימת סמויה מן העין ומעדשת המצלמה.

בהמשך הסרט יש זכר לטבח סברה ושתילה - טבח שביצעו הפלנגות הנוצריות בפליטים פלשתינים במשך כיומיים. הטבח התרחש בעקבות רצח נשיא לבנון בשיר ג'ומאייל, שהיה מנהיג נערץ. בסרט מסופר, בעיקר דרך ראיונות עם איש תקשורת שהיה שם (רון בן ישי) כיצד הצבא והדרג המדיני הבכיר ידעו אודות הטבח, לפחות משלב מסוים, ובהמשך הסרט מוצגת אף מעורבות פסיבית של צה"ל.

הסרט מביע השקפת עולם שמאלנית. הוא שם על כתפי ישראל את שיתוף הפעולה עם הטובחים בפליטים. הסרט מציג את העמדה האנטי ישראלית ולא את מעשי הטרור שנעשו נגד ישראל. הסרט "ואלס עם באשיר" מציג אירועים מהעבר ואף את המציאות כיום ומעביר זאת ע"י אנימציה. לפי כל הביקורות שמצאתי – היו כאלו שהתנגדו אל הסרט (גם בגלל החוסר בצנזורה) והיו כאלה שאף התמוגגו מהאנימציה ומהתוכן שמועבר בו. הסרט עשוי טוב ובצורה חדשנית למדי , והתוכן בו מציג מציאות מהעבר ואף מההווה.

צפייה בסרט "בייביז"

"בייביז", סרטו התיעודי של הבמאי הצרפתי תומא באלמס מאפשר להורים למודי לבטים להציץ לחייהן של ארבע משפחות ברחבי תבל, המתמודדות כולן עם אתגר משותף - גידול תינוקות לאורך השנה הראשונה לחייהם - ולנסות ולגייס כמה תובנות לגבי המשימה הלא פשוטה הזאת. הוא אינו כולל קריינות דידקטית, ואינו מתיימר להעניק טיפים להורה המתחיל. זהו סרט המתעד את חייהם של ארבעה תינוקות ואת הסביבה שבה הם גדלים, ועושה זאת באמצעות צילומים מרהיבים, נטולי דיאלוג או קריינות, המניחים לצופים להתבונן במצולמים בדממה, לבחון את מעלליהם ולהסיק מסקנות בעצמם.

הסרט בייביז הינו שילוב של שני סוגי קולנוע והם – "זבוב על הקיר" , "סרטי מסע" : 

 "זבוב על הקיר" – הסרט מבקש "להציג מציאות" וכך גם הקהל ממוקם כאילו הוא רואה את האירועים. הז'אנר הזה דומה מאוד ואף ממשיך את הקולנוע התיעודי הקלאסי, אך בסרטים אלו אין כתוביות או קריינות שינחו את הקהל ויכוונו אותו ובמקום זאת נותן יותר מקום לפרשנות עצמית של הקהל על הטקסט המועבר בסרט.

"סרטי מסע" – סרטים המתמקדים בתהליך, בסרט "בייביז" זה בא לידי ביטוי בכך שהסרט מציג תהליכי גדילה של תינוקות בתרבויות שונות וסביבות שונות מסביב לעולם.

הבמאי תומא באלמס לא מעורב בסרט , בנוסף בסרט לא מועברות כתוביות או קריינות מה שנותן את האפשרות לפרשנות עצמית ע"י הקהל הצופה בסרט.

הסרט "בייביז" מציג שילוב בין 4 תרבויות שונות ברחבי תבל , סצינת הפתיחה מציגה שני ילדים מנמיביה יושבים ומשחקים באבנים, עד שריב פורץ ביניהם. סצנה אחרת מתעדת תינוק מונגולי מסתובב לבדו במרחבים הפתוחים סביב האוהל שבו מתגוררת משפחתו, וזוחל ללא חשש בין רגליהן של חיות המשק. התינוקת היפנית נראית מבקרת בגן חיות, מתבוננת בחיות מבעד לזכוכית וזועקת בבהלה ברגע שאלה מעיפות מבט לעברה. ואילו התינוקת האמריקאית מתועדת נמלטת ממעגל של הורים וילדים השרים שיר אהבה משונה לכדור הארץ, ומנסה נואשות לפתוח את דלת האולם כדי להיחלץ מהסיטואציה המוזרה.

מאחר ובסרט לא מועברות כתוביות או קריינות של הבמאי ניתנת האפשרות לפרשנות עצמית ע"י הקהל הצופה בסרט, ניתן לפרש את הסרט כבעל מסר אוניברסלי לגבי המדינות הפותחות אשר מופיעות בסרט שהן ארצות הברית ויפן לבין מדינות פחות מפותחות אשר מוצגות והן מונגוליה ונמיביה. אנשים המגיעים מתרבויות שונות ייתנו לסרט משמעויות שונות.

מצד אחד קהל מהעולם המערבי יראה את הסצנות המציגות תינוקות מהמדינות הפחות מפותחות (מונגוליה ונמיביה) ויחשוב שרע להם בשגרה היומיומית ושהם מסכנים אך זוהי הנורמה של המקומיים וזוהי שגרת חייהם. אדם נורמטיבי שלא מכיר אף אחת מהתרבויות השונות שמועברות בסרט עשוי להיות מופתע עד מאוד מהשונות בין כל תרבות ותרבות. מצד שני המסר אשר יכול להתקבל על אף התרבויות השונות שמוצגות בסרט הינו שכולנו רקמה אנושית אחת חיה, כולנו מגדלים תינוקות או נגדל , וכולנו חיים על כדור אחד מה שמדגיש את השונות של כל תרבות לעומת הדומה של כל התרבויות יחדיו.

אהבתי את הקונספט של הסרט ואת הצילומים המיוחדים מכל מדינה, אם זה הבניינים ביפן או אם זה הנוף המרתק במונגוליה, כל צילום הראה את הייחוד של כל מדינה. כצופה מערבי, הסרט פתח בפני פרופורציות כלפי המדינות הפחות מפותחות והראה שהם לא כאלה מסכנים – אפילו לא מסכנים בכלל - ושינה את דעתי בכך שהתרבות המערבית היא הנעלה. הסרט עזר לי להתנתק מהמחשבה כי ההתרבות שלי – התרבות המערבית הינה נורמה חברתית. אך מה שנחשב בעיני כחיסרון בסרט הוא שלא הכניסו מדינות נוספות שהם פחות מפותחות, כדי להראות את השונה בין המדינות המפותחות לבין הפחות מפותחות, מאחר ורוב הצופים מגיעים ממדינות מפותחות יותר.