תקציר

תקציר :

תחילה יש לציין כי הצפייה בטלוויזיה תופסת בעשור האחרון את המקום המרכזי בבילוי הפנאי של ילדים ונוער. העידן הרב-ערוצי הפך את הטלוויזיה לגורם ראשוני באמצעי התקשורת, אליו חשופים ילדים ובני נוער. החשיפה  לטלוויזיה בעלת פוטנציאל השפעה חיובי ושלילי גם יחד. ממדיה זו לומדים לטוב ולרע, בצורה ישירה ועקיפה. הילדים לומדים את מה שהחברה רוצה  שילמדו, וכן את מה שהחברה לא הייתה רוצה שילמדו. הטלוויזיה היא מעין "מגלה סודות" של המבוגרים אודות נושאים שהיו מעדיפים להשאירם מתחת לשטיח.

חלק ניכר מן הילדים ובני-הנוער, במיוחד בגיל ההתבגרות המאוחר אך גם בגיל הילדות, צופים בטלוויזיה עד שעות הלילה המאוחרות. לרוב בני-הנוער יש טלוויזיה בחדרם, והם נוהגים לצפות בה ללא נוכחות הוריהם, מחקרים מצאו כי לצפיית ילדים ובני-נוער באלימות בטלוויזיה יש השפעה מזיקה על התנהגות הילדים ועל אופן תפיסתם את המציאות, הן בטווח הקצר והן בטווח הארוך.

עפ"י ניל פוסטמן כיום ילדים נחשפים לתקשורת המונים לא רק במועדי השידור שנועדו להם אלא נחשפים לתכנים שלא נוצרו עבורם. הם מגלים עניין רב בתכנים למבוגרים (ילדים צופים בטלנובלות ואופרות סבון, חדשות, אלימות מחלות עוולות עולם ועוד). הילדים כיום יכולים לזפזפ בשלט ולהגיע לכל תכנית בעולם  (מדע, טבע, ספורט, פורנוגרפיה, מין, אלימות וכו').

הם חווים חוויות בכמות ובעוצמה לא בהתאם לגילם ולהבנתם, ואינם זוכים לסינון לפי גילאים. ניתן לומר כי נגזלת מהם חוויה מסוימת ואולי אף ילדותם.

בכך למעשה הילדים  הופכים למבוגרים בגיל צעיר - מתלבשים, מסתרקים, מתנועעים, ומדברים כמבוגרים. יודעים הרבה יותר ממה שידעו בעבר, גם על דברים ששייכים לעולם המבוגרים (כמו מוות, אלימות, אסונות, סטיות ומין). הבעיה היא שההתפתחות הרגשית שלהם ממשיכה להתפתח באותו קצב, ולמרות חזותם והתנהגותם הבוגרת עם עדיין לא בשלים ולא מפותחים רגשית לשאת את המשמעויות של כל המידע הזורם לידם.

לטלוויזיה מיוחסת שורה ארוכה של נזקים, נזקים הנובעים מעצם הצפייה כגון - השפעה שלילית על תהליכי למידה, על תפקודים קוגניטיביים, על קשרים חברתיים ועל הזמן המוקדש לפעילות גופנית, ונזקים אחרים, הנובעים מן התכנים המשודרים בה, למשל השפעה על התנהגות תוקפנית ועל תפיסת האלימות, על התנהגות מינית ועל תפיסת המיניות, על דימוי עצמי, על דימוי גוף, על סטריאוטיפים, על הרגלי צריכה ואכילה, על שפת הדיבור ועוד. עם זאת, מיוחסת לטלוויזיה גם השפעה חיובית במגוון נושאים, ובהם למידה, רכישת שפה, פיתוח יכולת קוגניטיבית ויכולת למקד את תשומת הלב, התנהגות חברתית ורכישת ערכים, מודעות לנושאים חברתיים, מעורבות חברתית ואזרחית, גיבוש הזהות והיכרות עם ערכי תרבות. 

הורים רבים הפכו את מכשיר הטלוויזיה לבייבי סיטר, והם מושיבים את ילדיהם הרכים מול המכשיר כדי לצפות בשידורים כמה שעות ביום, עם זאת,חשוב שהורים יידעו שצפייה מרובה בטלוויזיה עלולה להוביל לבעיות התנהגותיות ולבעיות של מיומנות חברתית.

חשוב לציין כי להורים פוטנציאל ההשפעה הגדול ביותר לצמצום ואולי אף למניעה של היחשפות ילדים לתכנים אלימים באמצעי התקשורת השונים ובמשחקי מחשב ווידיאו. ביכולתם, לפחות להלכה, לשלוט ולפקח על מידת ההיחשפות של ילדיהם לתכנים אלימים. ואולם, מאחר שהורים רבים מרגישים כיום חוסר אונים בהתמודדות עם מגוון התנהגויות לא נאותות של ילדים כבר בגילאים הצעירים, יש חשיבות רבה למעורבותם של אנשי חינוך, ובמיוחד של יועצים חינוכיים, במערכה זו. 

בשלב המחקר בעבודה בחרתי לנתח פרקים של סדרות נוער שונות ולפיהם לבדוק האם באמת לטלוויזיה ישנה השפעה כלשהי על בני נוער וילדים, לקחתי 2 פרקים מכל סדרה (סדרות נוער מוכרות עד מאוד לילדי גיל העשרה ואף פחות) וניתחתי אותם עפ"י קריטריונים שונים ביניהם: 

•       העלילה בפרק
•       היכן זה מתרחש
•       הדמויות בפרק
•       כיצד האלימות באה לידי ביטוי
•       כיצד האלימות נתפסת בעיני הדמויות בסדרה
•       כיצד האלימות עלולה להיתפס בעיני הצופים
•       איך האלימות יכולה להשפיע על התנהגותם של בני נוער בעתיד

לאחר שלב זה בדקתי את הקשר בין האלימות המוצגת בסדרות אלו ובסדרות אחרות אשר פונות אל בני נוער ובכלל ולבין התנהגות של בני נוער לאחר הצפייה בהם, כחלק מתוצאות המחקר ניתן לראות כי בני נוער וילדים נתקלים בממוצע בפרק כלשהו שאורכו בערך כ 25 דק' ואף פחות כ-3 עד 4 פעמים.

למעשה נמצא כי הקשר בין התנהגות תוקפנית וצפייה בטלוויזיה הוא מעגלי. ילדים תוקפניים הם פחות פופולריים בקרב חבריהם. חוסר הפופולריות שלהם דוחפת אותם להישאר בבית ולצפות בטלוויזיה, בה הם נחשפים לתכנים אלימים. התכנים האלימים מאשרים את התנהגותם האלימה ומלמדים אותם כיצד להיות יותר תוקפניים. כאשר הם מתנהגים בדרך יותר תוקפנית הם שוב נדחים, חוזרים לצפות בטלוויזיה וכך זה חוזר על עצמו.