היי
אני ראם
צופה בטלוויזיה מאז שאני זוכר את עצמי
ורציתי לספר לכם, למה הטלוויזיה הופכת את הילדים הקטנים
שלכם למבוגרים בטרם עת.
נתחיל בסיפור
לפני 4 שנים, נערות בנות שלוש עשרה, תכננו לרצוח את חברתן.
המניע למעשה- מריבת נעורים שכיחה. תכנון הרצח?
ממש לא מעשה שרגילים לשמוע עליו, אבל כשמדובר במשהו
שהן צפו בו בסדרת טלוויזיה לילדים, גאליס במקרה זה,
סימני שאלה רבים עולים.
אובדן הילדות, מושג שתבע ניל פוסטמן, אומר כי הטלוויזיה
הופכת את הילדים למבוגרים בגיל מוקדם מאוד.
הטלוויזיה היא האמא, האבא, הבייביסיטר ו"המשחק".
ילדים דבוקים למסך במשך שעות,
וביננו- לא תמיד בפיקוח הורי צמוד. כי מה יותר
נוח מלהדליק לילד את המסך, ולשבת לשתות קפה בשקט.
חוקר בשם בנדורה, אמר כי רוב הלמידה של הילדים, היא מתוך חיקוי.
ההתנסות האישית כמעט ולא זוכה למקום בתהליך הלמידה.
ילדים צופים באחרים, לומדים, מחקים. זה בטח מסביר איך
נערות צעירות מתכננות לרצוח חברה, על פי מה שצפו
בו בתכנית טלוויזיה.
אז נכון, לא כל ילד שצופה באלימות, יהפוך להיות אלים
ולא כל מי שצפה בגאליס, תכנן לרצוח את החברים.
וכמובן, הטווח בין חיקוי קללות לחיקוי אלימות פיזית קשה הוא רחב.
אבל בשביל הקומץ שבאמת יושפע,
לדעתי, אנחנו כחברה, צריכים לקחת אחריות, לחשוב איזה עולם
נרצה לראות כאן בעוד 10, 20, 30 שנה.
ולסיום, השאלה הגדולה-
האם להגביל את התכנים הללו, או להגביל את הילדים?
יש לי תחושה שעוד שנים רבות נתקל בנושא הזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה