סקירה תיאורטית

אלימות פיזית ומילולית מול אובדן הילדות בסדרות נוער

האם היחשפות לתכנים אלימים בטלוויזיה ובכלי התקשורת השונים בקבוצות גיל שונות יכולה להשפיע על התנהגותם?

הצפייה בטלוויזיה תופסת בעשור האחרון את המקום המרכזי בבילוי הפנאי של ילדים ונוער. העידן הרב-ערוצי הפך את הטלוויזיה לגורם ראשוני באמצעי התקשורת, אליו חשופים ילדים ובני נוער. החשיפה  לטלוויזיה בעלת פוטנציאל השפעה חיובי ושלילי גם יחד. ממדיה זו לומדים לטוב ולרע, בצורה ישירה ועקיפה. הילדים לומדים את מה שהחברה רוצה  שילמדו, וכן את מה שהחברה לא הייתה רוצה שילמדו. הטלוויזיה היא מעין "מגלה סודות" של המבוגרים אודות נושאים שהיו מעדיפים להשאירם מתחת לשטיח.

צפייה בטלוויזיה היא אחת מפעילויות הפנאי הנפוצות בקרב ילדים ובני-נוער. ישראל היא אחת המדינות בהן בני-נוער מבלים את הזמן הרב ביותר בצפייה בטלוויזיה, ורוב הילדים ובני-הנוער צופים בטלוויזיה יותר משלוש שעות בכל יום. חלק ניכר מן הילדים ובני-הנוער, במיוחד בגיל ההתבגרות המאוחר אך גם בגיל הילדות, צופים בטלוויזיה עד שעות הלילה המאוחרות. לרוב בני-הנוער יש טלוויזיה בחדרם, והם נוהגים לצפות בה ללא נוכחות הוריהם.

מחקרים מצאו כי לצפיית ילדים ובני-נוער באלימות בטלוויזיה יש השפעה מזיקה על התנהגות הילדים ועל אופן תפיסתם את המציאות, הן בטווח הקצר והן בטווח הארוך. בין ההשפעות המזיקות שצוינו: הגברתן של תוקפנות והתנהגות אנטי-חברתית, הורדת רמת הרגישות לאלימות והגברת החשש של הילד כי ייפול קורבן לאלימות. עם זאת, הצפייה בטלוויזיה היא חלק ממכלול של גורמים התורמים לאלימות ילדים ובני-נוער, ומידת הנזקים שנגרמים בעטיה ואופיים תלויים במגוון של השפעות על הפרט והחברה.

אלימות מוגדרת כפעילות אנטי-הומנית, החורגת מגבולות הנורמות החברתיות, נושאת מטען שלילי מובהק ומכוונת לפגוע בזולת או ברכושו ישירות או בעקיפין. המושג "אלימות" אינו מתייחס רק לפגיעה עצמה, אלא גם לשיפוט ההתנהגות. התנהגות המתפרשת כאלימות היא תוצר של שיפוט סובייקטיבי, התלוי בנסיבות ומושפע מערכים ומעמדות. ישנם כמה סוגי אלימות:

אלימות פיזית  -  כוללת תקיפות פיזיות המופנות כלפי הזולת. ביטוייה הנפוצים הם: הכאה, דחיפה, צביטה, נשיכה, סטירה, זריקת חפצים על הזולת, מתן אגרוף, חניקה, גרימת כוויות, משיכה בשיער וכדומה. קיימת גם אלימות שבה התוקף משתמש בחפצים לצורך איום או לצורך פגיעה. נזקי האלימות הפיזית, בניגוד לנזקי האלימות המילולית, גלויים לעין, והם כוללים חבורות, פגיעות על הפנים, סימני נשיכה, שריטות ועוד.

אלימות מילולית -  היא אלימות אקטיבית וישירה, הפוגעת ברגשות הזולת. ביטוייה הם: קללות, כינויי גנאי ולגלוג, המיועדים להעליב ולהשפיל את הזולת, ואיומים לפגיעה פיזית באדם או במקורביו.

אלימות מינית -  כוללת נגיעה במקומות אינטימיים, מציצנות, הפעלת לחץ על הילד לחשוף איברים אינטימיים, הפשטה בכוח וכדומה.

שני מנגנונים פסיכולוגיים עיקריים מסבירים מדוע היחשפות לתכנים אלימים מגבירה את ההתנהגות האלימה אצל ילדים. הראשון, דרך החיקוי וההזדהות; והשני, דרך הקהיית סף הרגישות. וכרגע השאלה המרכזית אותה נחקור היא האם ילדים, המרבים לצפות במעשי אלימות בטלוויזיה ו/או במשחקי מחשב ווידיאו, נוטים להתנהגות אלימה יותר מן הממוצע?

עפ"י וייסבלאי (2009) צפייה בטלוויזיה היא אחת מפעילויות הפנאי הנפוצות בקרב ילדים ובני-נוער. ישראל היא אחת המדינות שבהן בני-נוער מבלים את הזמן הרב ביותר בצפייה בטלוויזיה ורוב הילדים ובני-הנוער צופים בטלוויזיה יותר משלוש שעות בכל יום. חלק ניכר מן הילדים ובני-הנוער, במיוחד בגיל ההתבגרות המאוחר אך גם בגיל הילדות, צופים בטלוויזיה עד שעות הלילה המאוחרות. לרוב בני-הנוער יש טלוויזיה בחדרם, והם נוהגים לצפות בה ללא נוכחות הוריהם.

מוסיף עמית (2006) כי ילדים ובני נוער חשופים היום יותר מאי פעם לתכנים אלימים, אמיתיים ודמיוניים, בעיקר בטלוויזיה ובמשחקי מחשב ווידאו. היחשפות כזו מגבירה את הסכנה שילדים ובני נוער יתנהגו באלימות, בילדותם ו/או בבגרותם. שני מנגנונים פסיכולוגיים עיקריים מסבירים מדוע היחשפות לתכנים אלימים מגבירה את ההתנהגות האלימה אצל ילדים. הראשון, תאוריית הלמידה החברתית; והשני, תאוריית הזיכוך (קתרזיס).

עפ"י תאוריית הלמידה החברתית (הנקראת גם דרך החיקוי וההזדהות) של בנדורה, רוב ההתנהגויות שלנו נלמדות דווקא באמצעות צפייה באחרים ובאמצעות חיקוי שלהם ולא בהתנסות אישית. תהליך הלמידה החברתית אינו תהליך סביל (פסיבי) וטכני אלא תהליך פעיל, שתהליכים קוגניטיביים של הסקת מסקנות מעורבים בו. הפעילות של תהליך זה מתבטאת בתהליך החיקוי. בתהליכים אלה אנו לומדים כללים, שאנו מיישמים לא רק במצב ספציפי אלא גם במצבים נוספים.

על פי תאוריית הקתרזיס, צפייה באלימות בטלוויזיה נתפסת כאמצעי מקובל להפחתת דחפים אלימים כך טוען עמית (2006), לפריקת מתחים ולתחושת "זיכוך" או "היטהרות", שהיא הקתרזיס. תיאוריה זו הייתה מקובלת מאוד בעבר, אך כיום ברור שאין לה הרבה על מה לסמוך. מחקרים הראו, בצורה ברורה, כי ככל שילדים צופים יותר באלימות בטלוויזיה ובסרטים, כך הם אלימים יותר בהתנהגותם, וכן מבטאים יותר אמונות המקבלות התנהגות אלימה. באחד המחקרים הקלאסיים שנעשו בתחום ( a1963 , Bandura, Ross, & Ross), נצפו התנהגויות ילדים לאחר שצפו בסרט אלים. בקבוצת ילדים אחת ניתן בסרט תגמול חיובי לאדם המכה, ובקבוצה אחרת ניתן בסרט תגמול שלילי לאדם המכה. בתצפית שנעשתה לאחר שראו הילדים את הסרטים, נמצא שהילדים אשר צפו בהתנהגות אלימה שזכתה לתגמולים חיוביים, נטו לחקות אותה, כשהושארו בתצפית, ואילו ילדים שצפו בתגמול השלילי, נמנעו מחיקוי ההתנהגות האלימה. ההתנהגות האלימה החדשה שנלמדה נצפתה גם במחקרי מעקב לאחר יותר מחצי שנה.

בחלק גדול מהסרטים וסדרות בטלוויזיה וברוב סצנות האלימות הממוחשבות, השחקנים שמתנהגים באלימות לא רק שלא נענשים על התנהגותם, אלא להפך, זוכים להערכה. בדרך כלל, הם מצליחים גם להשיג את מטרתם, אף אם במחיר של אלימות. זו עובדה משמעותית מאוד, שכן הצגה של אלימות שאינה גוררת אחריה עונש או השלכה שלילית אחרת, מלמדת את הילדים שאלימות היא אמצעי יעיל לפתרון סיכוכים, חשוב לזכור שילדים עשויים לפרש אחרת מאתנו את מה שנראה בעינינו כחיזוק חיובי או שלילי. למשל, ילדים שצופים בעורך דין המשחרר פושעים, לאו דווקא ירצו להפוך לעורכי דין בבגרותם. במקום זאת, הם עלולים ללמוד שאלימות משתלמת.

מוסיף עמית (2006) כי ילדים מקבלים חיזוקים למודלים תוקפניים דמיוניים דרך קבוצת בני הגיל שלהם.למשל, הם מקבלים חיזוקים כאשר הם משוחחים בהנאה על מעשי אלימות בהם צפו ואף מנסים להתפאר מי מצליח יותר לבצעם במציאות. ואולם, אין ספק שאת החיזוקים החשובים ביותר מקבלים ילדים, במיוחד צעירים, מיחסם של מבוגרים משמעותיים - הורים, גננות, מורים ועוד – אל החומר הנצפה. במחקרים נמצא, שיחס ההורים למשחקים אלימים ולאלימות המופעלת בהם תוך כדי משחקי הווידאו או המחשב, הוא גורם מכריע בעיצוב התנהגותו האלימה או הלא אלימה בעתיד של הילד. לדוגמה, אם ילד צופה בטלוויזיה במעשה אלימות ואחד ההורים 'זורק' הערה המשבחת את המעשה או את השחקן הגיבור שביצע אותו – האפקט הנוצר אצל הילד דרמטי במיוחד - הוא גם צופה במודל תוקפן וגם לומד מהערת ההורה, שזו הדרך הנכונה לנהוג בה.

לפי נתוני סקר משנת 2006 בנושא התנהגויות בריאות בקרב בני-נוער בני 11, 13 ו-15, שנערך עבור ארגון הבריאות העולמי,עפ"י וייסבלאי (2009) ישראל היא אחת המדינות שבהן בני-נוער מבלים את הזמן הרב ביותר בצפייה  בטלוויזיה. הסקר בדק את שיעור התלמידים בני 11, 13 ו-15 הצופים בטלוויזיה יותר משעתיים בכל יום ב-41 מדינות צפון אמריקה, מערב אירופה ומרכז אירופה, ולפיו שיעור בני-הנוער בישראל הצופים בטלוויזיה יותר משעתיים ביום הוא כדלקמן: 75% מן הילדים בני ה-11, לעומת 61% בממוצע הכללי (ישראל במקום החמישי בין המדינות שנבדקו); 80% מבני ה-13, לעומת 70% בממוצע הכללי (מקום שישי); 76% מבני ה-15, לעומת 68% בממוצע הכללי (מקום התשיעי).

עפ"י סקר שפורסם באתר האינטרנט- דה מרקר עבור הרשות השנייה, 78% מבני הנוער טוענים שתוכניות טלוויזיה משפיעות או משפיעות מאוד על התנהגות בני נוער - כך לפי סקר שנערך עבור הרשות השנייה בקרב 500 בני נוער בגילאי 15-17. 74% מהנסקרים אמרו כי תוכניות טלוויזיה משפיעות על עמדות בני נוער ביחס לחברה. הסקר הוצג על ידי מנכ"ל הרשות השנייה מנשה סמירה ביום עיון שנערך היום על ידי הרשות השנייה, במסגרתו נפגשים אנשי תקשורת עם תיכוניסטים באשדוד.

בנוגע לסוג ההשפעה הדעות היו חלוקות: 55% חשבו כי לטלוויזיה השפעה טובה וגם רעה, ואילו 27% אמרו כי השפעת הטלוויזיה שלילית בלבד. 4% מהנסקרים ציינו את "מה אתם הייתם עושים" כתכנית שהשפיעה לטובה. 12% ציינו את "האח הגדול" כתכנית שמשפיעה לרעה על בני נוער. 8% ציינו את "הבורר". כ-24% דיווחו ששמעו על ילדים שעשו דברים רעים בעקבות הטלוויזיה וציינו אלימות, חיקוי דמויות וכו'.

בנוגע לתפקידי הטלוויזיה מוסיף וייסבלאי (2009) כי ציינו 72% כי מטרתה היא לבדר, ורק 33% אמרו כי היא צריכה להעביר מסרים חינוכיים. 41% מבני הנוער ציינו כי ראו הרבה תכניות שיש בהן מין או דיבור גס, ו-35% דיווחו שראו תכניות שיש בהן אלימות. קרוב לשני שליש חשבו שתוכניות בעלות אופי אלים עלולות להגביר אלימות בקרב בני נוער.

בנוגע לשימוש של בני נוער בטלוויזיה עולה כי רבים יותר נוהגים לצרוך שידורי VOD או תוכניות מוקלטות, ו-66% ציינו כי השימוש העיקרי שלהם במכשיר הוא צפייה בערוצים בעת שידורם - זאת לעומת 87% שאומרים כך בסקרים דומים שנערכים בקרב מבוגרים. 22% דיווחו על עיקר השימוש בצפייה נדחית, כאשר מתוכם 11% ציינו את ה-VOD כשימוש העיקרי ו-11% נוספים ציינו צפייה בהקלטות של ממיר מקליט. זאת לעומת כ-4% בלבד בקרב המבוגרים בחלוקה של 1% וכ-3% בהתאמה. האמצעים המועדפים לצריכת תוכן בקרב בני הנוער הם הטלוויזיה (66%) והאינטרנט (13%).

עפ"י כספי (1995) חברות הוא תהליך שבאמצעותו היחיד לומד את תפקידו בחברה. זהו תהליך איטי ממושך וכמעט בלתי פוסק שבמהלכו רוכש אדם את הנורמות והערכים המרכזים של החברה הסובבת אותו. חברות כולל בתוכו אנקולטורציה – רכישת מסורות תרבותיות תקשורת ולמידה שבאמצעותם מפתח הפרט אופי חברתי והוא "מסוגל לקחת חלק בחיים החברתיים".

בתהליך החברות מקיים הפרט מגע עם אנשים שונים אשר עשויים להשפיע על ערכיו, תפיסותיו והתנהגותו, בין הגורמים הללו, המכונים סוכני חברות מצויים הורים, קרובים, ידידים, מורים מחנכים עמיתים לעבודה וכו' השייכים למסגרות שונות כגון – משפחה, בית ספר, תנועת נוער, צבא, מקום עבודה או שכונה.

אמצעי תקשורת ההמונים הם אחד מסוכני החברות רבים בחברה, מהם יכול הפרט ללמוד רבות על חברתו על תרבותו ועל הנורמות המחייבות אותו או הרצויות לו. אמצעי תקשורת ההמונים זוכים לתשומת לב רבה בהקשר זה משום שהם סוכן חברות חדש יחסית לעומת האחרים, יתר על כן עם השנים הולך וגדל נתח הזמן שתופסים אמצעי התקשורת בחיי הפרט והוא אף נחשף להם בשלב מוקדם יותר ויותר בחייו. אמצעי תקשורת הם סוכן חברות היציב והקבוע מכולם. כל סוכן חברות קשור לפרק זמן מסוים בחייו של אדם – ההורים ממלאים תפקיד חברות מרכזי בשנים הראשונות , המורים בשנות הלימוד בבית הספר. בתקופות שונות בחייו מוזמנים ליחיד מגעים קצובים עם סוכנים חברות שונים כמו הצבא אוניברסיטה או מקום עבודה. אמצעי התקשורת ההמונים מלווים את האדם כמעט כל חייו וספק אם ניתן להימנע מ"פגישה" עם אמצעים אלו.

למעשה, כל סוכן חברות מתווך בין הפרט לבין סביבתו, בשנות החיים הראשונות המשפחה ממלאת את המקום כסוכן חברות אך עד מהרה מסתננים אמצעי התקשורת ההמונים וחושפים את הילד הרך למציאות שלהם, לעיתים בניגוד לרצונם כך בעצם עשוי להיווצר מתח בין סוכני חברות שונים בעיקר כאשר יש ניגודים בין המציאות שכל סוכן חברות מבקש להציג לפרט.

המציאות המוצגת בתקשורת ההמונים עלולה להיות אלימה יותר מכפי שההורים מעוניינים להציג לילדיהם לפחות בגיל הרך, השפעתם של אמצעי התקשורת ההמונים נעוצה בהיותם סוכני חברות מתמידים ובעלי יכולת פוטנציאלית לעצב תפיסות עולם או להבנות תמונה של מציאות.

המתח בין סוכני החברות השונים מתקיים על רקע התחרות על תיווך בין הפרט לסביבתו, לתהליך החברות עצמו יש 3 תהליכים בהם הוא פועל והם –  חברות המוקדם, חברות מתבגרים וחברות בוגרים.

 החברות המוקדם :

מתרחש בשנות חייו הראשונות המעצבות של האדם שהן אחת התקופות המכריעות. בפרק זמן זה מתרחש תהליך אינטנסיבי של למידה הרך הנולד מתוודע לעולם ורוכש ידע בסיסי על סביבתו הפיזית על מנהגים ועל דרכי התנהגות בבואו לעולם הוא "בחזקת עולם חלק" ולהוריו יש משקל מכריע בהיותם סוכני החברות הראשונים היכולים לטעות בו ערכים עמדות והתנהגויות שילווה אותו כל ימי חייו.

הידע אותו רוכשים הילדים אמצעי התקשורת על הסביבה הוא ידע בסיסי – ידע משלים ולעתים סותר את מה שהנחילו להם הוריהם, עצם החשיפה לאמצעי התקשורת מפחיתה משעות החברות של הורים ומחנכים. בזמן הצפייה בטלוויזיה פוחתת האינטראקציה הבין אישית בין הצופה הצעיר לבין לבית סביבתו החברתית. יתר על כן, לעיתים נחשף הילד לתקשורת המונים בהיעדר ההורים ומבלי שיוכלו לפקח על החשיפה לכוונה ולהגבילה, חשיפה לאותם תכנים יכולה ליצור מכנה משותף ובסיס לא רק לשיחה אלא אף לקשר חברתי. מבחינה זו החשיפה לאמצעי התקשורת עשויה למלא תפקיד אינטגרטיבי משלב בחברה ופרט בין הדורות. ובסופו של דבר נשאלת השאלה האם בגיל רך מסוגל הילד לקלוט את המציאות המורכבת, על החיוב והשלילה שבה כפי שהיא מצטיירת על מרקע הטלוויזיה כלומר, עד כמה הוא מסוגל להבחין בין מציאות לבין דמיון, בין מציאות לבין פנטזיה. בשל כך, הורים ומחנכים מרבים להביע את חרדתם מחשיפת ילדים לתכנים של תקשורת המונים, בעיקר תכנים של אלימות ומין ואף מצביעים על חיקוי התנהגות סוטה הנלמדת מצפייה זו.

אובדן הילדות :

עפ"י ניל פוסטמן כיום ילדים נחשפים לתקשורת המונים לא רק במועדי השידור שנועדו להם אלא נחשפים לתכנים שלא נוצרו עבורם. הם מגלים עניין רב בתכנים למבוגרים (ילדים צופים בטלנובלות ואופרות סבון, חדשות, אלימות מחלות עוולות עולם ועוד). הילדים כיום יכולים לזפזפ בשלט ולהגיע לכל תכנית בעולם  (מדע, טבע, ספורט, פורנוגרפיה, מין, אלימות וכו').

הם חווים חוויות בכמות ובעוצמה לא בהתאם לגילם ולהבנתם, ואינם זוכים לסינון לפי גילאים. ניתן לומר כי נגזלת מהם חוויה מסוימת ואולי אף ילדותם.

בכך למעשה הילדים  הופכים למבוגרים בגיל צעיר - מתלבשים, מסתרקים, מתנועעים, ומדברים כמבוגרים. יודעים הרבה יותר ממה שידעו בעבר, גם על דברים ששייכים לעולם המבוגרים (כמו מוות, אלימות, אסונות, סטיות ומין). הבעיה היא שההתפתחות הרגשית שלהם ממשיכה להתפתח באותו קצב, ולמרות חזותם והתנהגותם הבוגרת עם עדיין לא בשלים ולא מפותחים רגשית לשאת את המשמעויות של כל המידע הזורם לידם.

חברות מתבגרים :

בפרק זמן זה מעמיקים אמצעי התקשורת ההמונים את אחיזתם בחיי הפרט וממלאים תפקיד מרכזי כמקור מידע על המציאות, מגמה זו מתחזקת ככל שהמתבגר שואף להשתחרר מתלותו בהורים ולהפגין עצמאות יתרה. לעיתים מתבטא הדבר בפריקת עול ומחאה ובמה שנוגע בתקשורת בחשיפה לתכנים ואמצעים שאינם מקובלים על מבוגרים או שלא מומלצים על ידם.

ככל שהפרט מתבגר, סוכני החברות הראשוניים מפנים את מקומם לעמיתיהם, סוכני החברות השניים, יכולתם של ההורים לכוון את המתבגר ולפקח עליו הולכת ומצטמצמת. יוזמותיו של המתבגר עצמאיות יותר ומשוחררות מחסות הוריו. עצמאותו של הפרט בבחירת סוכני החברות שלו לעתיד גדלה והולכת – הוא מחליט מי יהיו חבריו, באיזה מסגרת יעבוד, לאיזה תנועות פוליטיות יצטרף והיכן יתגורר.

התערבות של סוכני חברות אחרים :

נראה כי הטלוויזיה איננה הגורם הבלעדי האחראי להיעלמות הילדות או לשרידותה. גם בעידן של תקשורת ההמונים נותר לסוכני החברות המסורתיים תפקיד חשוב, במקרים רבים הילדות "נעלמת" גם ללא חשיפה לתקשורת המונים. ילדים מקדימים להתבגר לאו דווקא משום שתקשורת ההמונים חושפת אותם לעולם המבוגרים. בחברות מסורתיות למשל ילדים מתחילים למלא תפקידים בוגרים בגיל מוקדם למדי, גם בחברה מערבית תקופת הילדות מתקצרת לא מעט בשל מכלול נסיבות חברתיות ותרבותיות. הילדה בחברה המערבית אכן יודעים הרבה יותר מבעבר על עולם המבוגרים, אך הדבר נובע מאופי התהליך הכולל של החברות ולא רק מהחשיפה.

הקשר בין תוכני התקשורת לבין מה שקולט הנמען הצעיר אינו ברור מאליו. מי שמאזין או צופה בחדשות על אירוע דרמטי לדוג' – רצח אכזרי, אסון קטלני, פיגוע בטחוני או משבר בטחוני או פוליטי כלשהו, נחשף לאחר מכן לשיחות ולוויכוחים על אותם נושאים. החשיפה לתקשורת ההמונים מסבה את תשומת הלב לנושא מסוים, ומעוררת את הסקרנות ואת ההתעניינות בו. סביר להניח שהנושא ידון במשפחה בין חברים או בבית הספר. הדיונים הללו ישפיעו מן הסתם על פירוש האירוע ולקחיו, מה שהילד שמע או ראה בחדשות נטחן במערבל של שיחות בין אישיות עם חברים, הורים או מורים.

מחקרי חברות רבים חזרו ואישרו את הידוע ממחקרי אסכולת המערכה, שנטיות רדומות לסטייה, הקיימות אצל ילדים ולא רק אצלם, עלולות להתחזק בעקבות חשיפה לתכנים של אלימות באמצעי התקשורת. במילים אחרות אמצעי התקשורת אינם מחנכים ילדים להיות אלימים, הם אינם מעצבים אלא מחזקים נטיות קיימות. עם זאת, הרגלי הצפייה גם משקפים נטיות כאלה.

ילדים בעלי פוטנציאל לאלימות יעדיפו לצפות בסרטים\תכניות המציגות אלימות. סרטי אלימות עלולים לחזק ולעורר נטיות להתנהגות כזאת עד כמה שקיימים מאפיינים חברתיים ואישיותיים מוקדמים המנבאים אותה.

התערבות של מבוגרים בפעולתם של אמצעי התקשורת ההמונים כסוכני חברות יכולה להתרחש בשלוש דרכים והם:

• פיקוח, הנחיה והכוונה של דפוסי החשיפה – הורים ומורים יכולים לדוג' להדריך את הילדים מה כדאי לקרוא וממה להימנע.

• חשיפה בצוותא – קביעת דפוסים ומנהגים רצויים של חשיפה ע"י צפייה משותפת של הורים וילדים בטלוויזיה או ביקור משפחתי בקולנוע.

• שיחה ודיון במהלך החשיפה ובעקבותיה – החשיפה מאפשרת דיון על התכנים במהלך הצפייה, האזנה או קריאה. אך גם כשהחשיפה היא יחידנית אפשר לקיים דיון לאחריה. הדבר יכול להיעשות בצורה ממוסדת כמו למשל דיון בכיתה בעקבות צפייה בסרט או בצורה חופשית יותר, אגב שיחת חולין בין הורים לבין ילדים.

חברות מבוגרים

בעקבות התנתקותו של המבוגר מן המסגרות הראשוניות של ימי הילדות וההתבגרות מפנה מקום לסוכני החברות המשניים. אמנם, בהקימו משפחה יוצר המבוגר מסגרת ראשונית חדשה ונוספת, אך היא שונה מקודמתה ולו רק לאור מעמדו השונה בתא המשפחתי החדש. העובדה שאמצעי תקשורת ההמוניים תופסים לעיתים מקום נכבד בחיי המבוגר איננה מלמדת בהכרח על השפעתם עליו, שכן הדעות והעמדות היסודיות של המבוגר מעוצבות משכבר הימים. המבוגרים מסגלים לעצמם חשיפה סלקטיבית לתקשורת המונים. מבחינה מסוימת, תהליך החברות מיצה את עצמו. אלא שלעיתים נוצרות נסיבות חברתיות ופוליטיות שבהן נדרש המבוגר לשקול מחדש את עמדותיו ודעותיו הבסיסיות ולשנות- במקרים כאלו נתון המבוגר בתהליך של חברות מחדש.

במשך התהליך הזה נדרש המבוגר לפעמים לאמץ ערכים ונורמות חדשים לחלוטין. יש שהמצב הזה נכפה עליו, ויש שהוא עצמו משתכנע בצורה לזנוח ערכים ודעות ישנים ולהמירם בחדשים. 

  

עפ"י לאפי (2011) לתקשורת ההמונים השפעות רבות על שכבות הגיל השונות החיות במדינה ובכלל, השפעה היא תוצאה של אינטראקציה חברתית בין שני גורמים – משפיע ומושפע ובמקרה הנ"ל מוען ונמען – אשר האחד מהם המוען מחולל אצל השני, הנמען, תגובה כלשהי. התגובה עשויה להתרחש באחת או יותר מן הרמות האלה – קוגניטיבית, רגשית או התנהגותית. מקורם של המושגים הללו בפסיכולוגיה, והם מתייחסים לשלושת הממדים של הפעילות האנושית :

• הרמה הקוגניטיבית – מתייחסת למכלול הפעילויות השכליות, המנטליות כגון – תפיסה, עיבוד נתונים, זכירה, חשיבה או למידה. השפעתם של אמצעי התקשורת ברמה הקוגניטיבית מתבטאת למשל בידיעה מיהו נשיא איטליה בעקבות צפייה ה"מבט לחדשות" או בהבנת הפעילות הכלכלית של המשק בעקבות קריאת מדור הכלכלה בעיתון, או בהערכת השיטה הקפיטליסטית כטובה ביותר.

• ברמה הרגשית – חשיפה לאמצעי התקשורת עשויה לעורר תגובות או מצבי רוח כגון – כעס, עצב, שמחה, הנאה או חרדה.

• ברמה ההתנהגותית – החשיפה לאמצעי התקשורת עשויה להשפיע על הנמען בכמה וכמה היבטים לדוג' – להצביע למפלגה מסוימת בעקבות צפייה בתשדיר הבחירות שלה.

מוסיף כספי כי השפעה שלא במודע עשויה להתבטא בהפנמת הערכים השולטים בחברה המערבית בעקבות צפייה בסדרות טלוויזיה. סדרות כמו "דאלאס" או "שושלת" עשויות להחדיר בצופים ערכים של רכושנות הישגיות ותחרותיות. דוג' נוספת להשפעה כזו היא אימוץ תפיסה סטראוטיפית של מדינות מסוימות בעולם לאור הסיקור החדשותי שלהן, מדינות באפריקה למשל זוכות בדרך כלל לסיקור תקשורתי במערב רק בעקבות אירועים שליליים כגון – אסונות טבע, מגפות או הפיכות צבאיות.

לטלוויזיה מיוחסת שורה ארוכה של נזקים זאת לפי וייסבלאי (2009), נזקים הנובעים מעצם הצפייה כגון - השפעה שלילית על תהליכי למידה, על תפקודים קוגניטיביים, על קשרים חברתיים ועל הזמן המוקדש לפעילות גופנית, ונזקים אחרים, הנובעים מן התכנים המשודרים בה, למשל השפעה על התנהגות תוקפנית ועל תפיסת האלימות, על התנהגות מינית ועל תפיסת המיניות, על דימוי עצמי, על דימוי גוף, על סטריאוטיפים, על הרגלי צריכה ואכילה, על שפת הדיבור ועוד. עם זאת, מיוחסת לטלוויזיה גם השפעה חיובית במגוון נושאים, ובהם למידה, רכישת שפה, פיתוח יכולת קוגניטיבית ויכולת למקד את תשומת הלב, התנהגות חברתית ורכישת ערכים, מודעות לנושאים חברתיים, מעורבות חברתית ואזרחית, גיבוש הזהות והיכרות עם ערכי תרבות.  

אופן ההשפעה של הטלוויזיה על ילדים ובני-נוער ומידת ההשפעה הזאת תלויים במגוון גורמים,  ובהם סוג התכנים שהילד נחשף אליהם, גיל הילד, משך החשיפה לטלוויזיה, התיווך והליווי שהילד זוכה להם בעת הצפייה ומאפייניו האישיים של הילד הצופה. להלן נתמקד במחקרים העוסקים בהשפעת תכנים הכוללים אלימות ומין על ילדים ובני-נוער הצופים בהם.

דו"ח אשר הוכן עבור משרד התקשורת בבריטניה מציין כי הראיות האמפיריות תומכות בכך שצפייה בטלוויזיה במיוחד בתכנים אלימים משפיעה על התנהגות אלימה ותוקפנית, על עמדות ועל השקפות בקרב ילדים.

ממשיך וטוען וייסבלאי (2009) כי מידת ההשפעה מתווכת ע"י המאפיינים הדמוגרפיים של קהל הצופים – גיל, מגדר, מצב משפחתי וכו'.

משתנים נוספים אשר נמצאו כמתווכים בין האלימות בטלוויזיה ובין ההשפעה על התנהגות הצופים, במיוחד בקרב ילדים, הם הרקע המשפחתי, רמת התפתחותו של הצופה, תפיסת המציאותיות של התכנית ורמת העוררות של הצופה .

• הרקע המשפחתי הוא גורם ראשון, המתייחס למערכת הערכים המשפחתית ולאופן שבו הסביבה המשפחתית מגיבה לאלימות ולתכנים אלימים בטלוויזיה. דוגמא אישית של הימנעות מאלימות, הגבלת שעות הצפייה והתכנים, וגינוי של אלימות טלוויזיונית מקשים על החיקוי של ההתנהגות האלימה הנצפית.

• רמת התפתחות הצופה משפיעה גם היא על הקשר שבין תכני טלוויזיה אלימים והתנהגות. ילדים צעירים מתקשים להבחין בין מציאות ודמיון ומתקשים להבין את קווי העלילה ולכן נמשכים בעיקר לפעולות גלויות אשר מעניינות אותם, כגון אלימות. תפיסת המציאות של התכנית היא מרכיב קוגניטיבי המצביע על כך שקושי בהבחנה בין מציאות לדמיון בגיל צעיר יוצר נטייה להאמין למרבית התכנים, כך שאירועי האלימות נתפסים כאמיתיים מאוד.

• רמת העוררות של הצופה גם היא מרכיב מתווך קוגניטיבי חשוב – ככל שהצופה נתון במצב רוח פעלתני, כך גדלים הסיכויים כי הצפייה באלימות בטלוויזיה תוביל לפריקת מתחים ולהתנהגות אלימה.

על פי תיאורית הדה-סינסטיזציה (desensitization), חשיפה חוזרת ונשנית לאלימות, מדכאת את התגובות השליליות הטבעיות המתבקשות כלפיה כך טוען עמית (2006), והצופה נעשה חסר רגישות לכן, צפייה חוזרת ונשנית בתכנים אלימים עלולה ליצור אצל ילדים את ההבנה שמציאות=אלימות. מחשיפתם המרובה לגירויים תוקפניים ואלימים, הן בעולם הקרוב להם והן בעולם הרחוק מהם, הם לומדים שכך הדברים צריכים להיות, שתוקפנות היא מנהגו של עולם. הילד מאבד את רגישותו הטבעית לעוול ולתוקפנות. לא רק שהוא לא יזדעזע מהעובדה שאירוע תוקפני מסוים התחולל, הוא גם לא יהיה מסוגל לחוש רחמים ולהשתתף בצערו של האחר. הוא יאבד את יכולת האמפתיה הטבעית שלו.

 כאשר דרך עיני הילד מורכב העולם ברובו ממעשי תוקפנות, ברור שאמירות חינוכיות של הורים (כמו "אל תרביץ לאחיך הקטן"), או של מורים (כמו "אסור להשתמש באלימות, לא בבית ולא בכיתה"), מתגמדות ומאבדות את משמעותן.

לפי דוח המועצה זאת, בעשורים שמאז תחילת השימוש ההמוני בטלוויזיה נערכו מחקרים רבים בנושא ההשפעה של הצפייה בטלוויזיה על התנהגותם של ילדים ובני-נוער. ככלל, אפשר לחלק מחקרים אלה לשלושה סוגים: ניסויים שבהם הנבדקים צפו בקטעי ווידיאו והתנהגותם לאחר הצפייה נבדקה על-ידי החוקרים, ניסויים שבהם נבדקו הרגלי הצפייה בטלוויזיה של נבדקים בעלי מאפיינים התנהגותיים מסוימים, ומחקרים ארוכי טווח, שבדקו קבוצות של נבדקים לאורך שנים על מנת לקבוע את ההשפעות של הצפייה בטלוויזיה על ההתנהגות והתפיסות בטווח הארוך. במחקרים שנערכו היה ניסיון למצוא קשר סיבתי בין הצפייה בתכנים אלימים ובין תוקפנות לאחר מכן. החוקרים במחקרים אלה התמקדו בשלוש השפעות מזיקות של הצפייה באלימות בטלוויזיה -  הגברתה של התנהגות אנטי-חברתית, לרבות חיקוי של תוקפנות שנצפתה בטלוויזיה או יחסי גומלין שליליים עם אחרים; הורדת רמת הרגישות לאלימות ותפיסת ההתנהגות האלימה כנורמטיבית וכמקובלת מבחינה חברתית; הגברת החשש של הצופה כי יהיה קורבן לאלימות. 

עפ"י וייסבלאי (2009) רוב המחקרים מסוג זה מצאו שיש מתאם גבוה בין חשיפה לאלימות באמצעות המדיה ובין תוקפנות. על-פי חלק מן המחקרים, יש קשר בין צפייה באלימות בטלוויזיה ובין קבלה של התנהגות אלימה אצל אחרים וכן תפיסה מוגזמת של שיעור האלימות בחברה. עם זאת, המחקר העוסק בנושא התקשה להוכיח קשר סיבתי ברור בין צפייה באלימות בטלוויזיה לשינויי התנהגות ותפיסה. חלק גדול מן החוקרים מסכימים כי הצפייה באלימות בטלוויזיה לבדה איננה גורמת לילד הצופה לבצע פעולה אלימה, וכי היא גורם אחד ממכלול גורמים התורמים לתוקפנות, לגישות אנטי-חברתיות ולאלימות בקרב ילדים ובני-נוער. כמו כן, עולה כי ההשפעה על הצופים קשורה בהקשר שבו האלימות מוצגת.

עפ"י גטניו הורים רבים הפכו את מכשיר הטלוויזיה לבייבי סיטר, והם מושיבים את ילדיהם הרכים מול המכשיר כדי לצפות בשידורים כמה שעות ביום, עם זאת,חשוב שהורים יידעו שצפייה מרובה בטלוויזיה עלולה להוביל לבעיות התנהגותיות ולבעיות של מיומנות חברתית.

 מוסיף עמית (2006) כי להורים פוטנציאל ההשפעה הגדול ביותר לצמצום ואולי אף למניעה של היחשפות ילדים לתכנים אלימים באמצעי התקשורת השונים ובמשחקי מחשב ווידיאו. ביכולתם, לפחות להלכה, לשלוט ולפקח על מידת ההיחשפות של ילדיהם לתכנים אלימים. ואולם, מאחר שהורים רבים מרגישים כיום חוסר אונים בהתמודדות עם מגוון התנהגויות לא נאותות של ילדים כבר בגילאים הצעירים, יש חשיבות רבה למעורבותם של אנשי חינוך, ובמיוחד של יועצים חינוכיים, במערכה זו.  

עפ"י נבון (2008) התפקיד של ההורים הוא גם בהגבלה וגם בתיווך נכון, בהחלט כדאי להגביל את שעות הצפייה בטלוויזיה, וכדי שיהיה מנגנון סינון לאתרי אינטרנט עד גיל העשרה. כדאי גם שעד גיל מסיים המחשב יוצב בסלון כך שתהיה יותר שליטה על התכנים שהילד נחשף אליהם. לגבי מקורות אינפורמציה אחרים כמו עיתונים או טלוויזיה, במסגרת צפייה משפחתית חשוב שההורה יסביר לילד מה הוא רואה, והכי חשוב שההורים והילדים לא צופים פסיביים ואדישים אלא שילמדו לנקוט עמדה ולהעביר ביקורת על מה שהם צופים.

ממשיך ומוסיף עמית (2006) כי הדרכת הורים היא חלק מתפישה  רחבה של תפקיד היועצים החינוכיים בקידום סביבה חברתית-לימודית מיטבית לתלמידים, ובטיפוח אווירה של בריאות נפש בבית הספר (מדיניות שפ"י, 2006). יועצים חינוכיים מדריכים את ההורים הן אישית והן בקבוצה. ידוע שאחד הגורמים החשובים בכל תוכנית בית ספרית למניעת אלימות היא עבודה מערכתית, כולל עבודה עם הורים לכן, חשוב שיועצים חינוכיים ידריכו את ההורים להתמודד טוב יותר עם ההיחשפות של ילדיהם לתכנים אלימים באמצעי המדיה השונים.

 הדרכה זו תכוון את ההורים לנקוט באחת או יותר משלושת הדרכים הבאות - להגביל את שעות הצפייה והמשחק של הילדים; לפקח על תכני הצפייה והמשחק של הילדים; להדריך את הילדים להבנה נכונה של מה שהם צופים ומשחקים בו.

• להגביל את שעות הצפייה והמשחק של הילדים בטלוויזיה, במחשב ובווידיאו - הדרך הקלה ביותר, לכאורה, לצמצם את ההשפעה של התכנים האלימים על ילדים היא, כמובן, להוריד את רמת החשיפה שלהם אליה, במיוחד בגילאי 2-14. אפשר לעשות זאת על ידי הגבלת שעות הצפייה של הילדים בטלוויזיה, והגבלת שעות המשחק שלהם במחשב ובווידיאו. אפשר לקבוע, למשל, שהילד יצפה שעה אחת ביום בטלוויזיה ושעה אחת ביום ישחק במחשב ו/או במשחק ווידיאו.

• לפקח על תכני הצפייה של הילדים בטלוויזיה, ועל תכני המשחק שלהם במחשב ובווידיאו - להורים זכות ואף חובה להתערב בבחירה של ילדיהם בתוכניות טלוויזיה ובמשחקי מחשב ווידיאו. ממש כשם שהם בוחרים עם ילד צעיר ספר, כך יש לבחור איתו מראש את התוכניות בהן ייצפה בטלוויזיה ואת משחקי המחשב בהם ישחק. במידת הצורך, הורים צריכים להטיל וטו על תוכניות בעלות תוכן אלים במיוחד, ואף לחסום ערוצים אלימים! הורים יצירתיים יכולים להדביק על הטלוויזיה שלט אזהרה גדול: "זהירות, יותר מדי טלוויזיה גורמת להתנהגות אלימה!"

• להדריך את הילדים להבין נכון את מה שהם רואים בטלוויזיה ובמשחקי המחשב והווידאו - מחקרים מצאו, שאפילו רק לעצם הנוכחות של הורים בזמן הצפייה של ילדיהם בטלוויזיה ו/או במשחקי מחשב ווידיאו, יש השפעה חיובית על ילדיהם, על אחת כמה וכמה כאשר הם משוחחים איתם על מה שהם רואים ו/או במה שהם משחקים. הדרך שבה ילדים מפרשים את התייחסותו של ההורה כלפי אלימות בטלוויזיה ובמשחק, היא גורם מנבא חזק של התנהגות אלימה אצלם שנים מאוחר יותר. הורה שמשוחח עם הילד בזמן הצפייה בתכנית ו/או לאחריה, נותן לילד משמעויות נוספות של התוכנית, ועוזר לו לעשות בירור לגבי התכנים שראה: מה מציאותי ומה לא, מה נכון ומה לא, איזה ערכים סמויים מופיעים בתוכנית ומה המניעים של יוצריה. צריך לזכור, שילד שצופה שעות רבות בטלוויזיה, ללא תיווך נאות של הורים וללא הבנה של הקודים הטלוויזיוניים, יקבל תמונת מציאות מעוותת. אם הוא לא למד שטלנובלה היא אגדה מודרנית, ייתכן שהוא יחשוב שבמציאות האהבה קשורה תמיד בתככים ובמזימות, ושהסוף תמיד טוב. אם הוא לא מבין שהפרסומת רוצה למכור לו משהו, הוא יחשוב שכל מה שאומרים בה הוא נכון. אם הוא לא למד שבחדשות מתרכז מידע סלקטיבי יוצא דופן, הוא יחשוב שהעולם בחוץ מלא אלימות.

עפ"י וייסבלאי (2009) האמצעים המקובלים למניעת החשיפה של ילדים לתכנים שעלולים להשפיע עליהם לרעה הם אלו:

• מגבלת זמן שידור –  תוכניות למבוגרים לא ישודרו בזמנים שבהם ילדים ובני-נוער נוהגים לצפות בטלוויזיה.

• סימון ויזואלי – הצגת סימון מוסכם על גבי המסך בעת שידור התוכנית, המפרט לאילו גילאים היא מיועדת ומה התכנים הבלתי ראויים שהיא כוללת. 

• אזהרה קולית – הודעה הנשמעת לפני המשדר, שמובהר בה שיש בו תכנים שאינם ראויים לצפייה לבני גיל מסוים.

• חסימה טכנולוגית – חסימה במכשיר הטלוויזיה של תוכניות או של ערוצים שאינם ראויים לצפייה לילדים;

ממשיך וייסבלאי (2009) כי השימוש בכל אחד מהאמצעים מבוסס על מערכת לסיווג משדרים, הקובעת את הקריטריונים להתאמתם של תוכניות ותכנים לצפיית ילדים ובני-נוער בגילים שונים. בישראל נהוגים, לפי חוק,

שני אמצעים עיקריים להגנה על ילדים מפני צפייה בתוכניות שאינן ראויות לגילם: מגבלת זמן שידור וסימון ויזואלי. בשידורי הכבלים והלוויין מחייבת המועצה את בעלי הרישיון לאפשר למנויים הצופים בשידורים המועברים בשיטת השידור הספרתי (כל מנויי YES ומרבית מנויי HOT) לחסום תוכניות בהתאם לקטגוריית סיווגן, וכן לחסום לצפייה ערוצים שלמים. לדברי נציגת המועצה, המועצה מעבירה מידע להורים על אפשרות זו באמצעות תשדירים ייעודיים, אך מידת השימוש שנעשה בה בפועל מעולם לא נבדקה על-ידה.

חסימה באמצעים טכנולוגיים לפי חוק נהוגה כיום במדינות צפון אמריקה בלבד. מאז 1996 מותקן בכל מכשיר טלוויזיה חדש שנרכש בארצות-הברית שבב אלקטרוני (v chip), המאפשר להורים להגדיר סיווגים של תוכניות טלוויזיה שהם אינם מעוניינים שילדיהם יצפו בהן.

הפעלת מערכת של סיווג מאפשרת לקבוע זמנים שבהם לא ישודרו משדרים שעל-פי סיווגם מתאימים לצפייה רק לקהלים מסוימים. לעומת המדיניות האחידה שנכפתה על גופי השידור בתחום סיווג התוכניות, יש חוסר אחידות ניכר בין ערוצי השידור בנוגע לקביעת הזמן שבו מותר לשדר תוכניות המסווגות לגילאים שונים וקדימונים שלהן.

החוק איננו מתייחס לזמני השידור של תוכניות מסווגות. תיקון לחוק משנת 2002 אוסר לשדר פרסומות או קדימונים העלולים לעודד עבריינות או שימוש בסמים מסוכנים, ומגביל את השעות שבהן הגופים המשדרים רשאים לשדר פרסומות או קדימונים שמוצגים בהם ביטויים חזותיים, מילוליים או קוליים של אלימות, של  מין או של אכזריות: אין לשדר פרסומות או קדימונים מסוג זה במהלך, בין או בסמוך למשדרים המיועדים לילדים, וכן בשעות 14:30–21:00 ביום חול ו-6:00–21:00 בשבת ובחג.

האפקטיביות של מגבלות זמני השידור הקיימות מוטלת בספק לנוכח הנתונים על שיעורי צפייה גבוהים של ילדים ובני-נוער בשעות הערב המאוחרות. כמו כן, כיום טכנולוגיות השידור החדשות והאינטרנט מאפשרים לצפות בתוכניות המשודרות בטלוויזיה גם שלא במועד שידורן המקורי. לפיכך יש חשיבות מיוחדת לסוגיית הקדימונים, המעודדים ילדים לצפות בתוכניות שאינן מיועדות לבני גילם.

לפי עמית (2006) כי תפקיד היועץ החינוכי בהדרכת מורים להתמודדות עם היחשפות תלמידיהם לתכנים אלימים באמצעי המדיה השונים זהו אחד מתפקידיו העיקריים של היועץ החינוכי- להדריך מורים לבצע בכיתה תוכניות התערבות בנושאי בריאות הנפש. מורים אמנם אינם יכולים וגם לא צריכים לפקח כמו הורים על היחשפות תלמידים לתכנים אלימים, אך הם יכולים וצריכים להדריך תלמידים להתמודדות טובה יותר עם המציאות האלימה, האמיתית והדמיונית, בה הם חיים ואליה הם נחשפים.

ממשיך וטוען עמית (2006) ישנו מודל מודולארי, תלת-שלבי להתערבות מיטיבה של מורים בכיתה בנושא זה: בשלב הראשון, הגברת מודעות התלמידים לעוצמת היחשפותם לתכנים אלימים באמצעי המדיה השונים; בשלב השני, הבנת השפעת היחשפות זו על התנהגותם; ולבסוף, בשלב השלישי, זיהוי דרכים להתמודדות יעילה עם תכנים אלימים באמצעי התקשורת.

שלב ראשון - הגברת המודעות של התלמידים לעוצמת היחשפותם לתכנים אלימים: "הגר בשוק הדגים לא מריח את סירחון הדגים", אומר פתגם ותיק. ילדים שהתרגלו לצפייה מרובה באלימות ולמשחקים אלימים ממושכים אינם מודעים לכמות התכנים האלימים אליהם הם נחשפים. לכן, שלב ראשון וחיוני בכל תוכנית מניעה לילדים ולבני נוער, היא הגברת מודעותם למידת היחשפותם לתכנים אלימים. ניתן לעשות זאת באמצעות התנסויות, תרגולים ודיונים.

אחת ההתנסויות החשובות המומלצות היא דיווח עצמי של תלמידים על אחוז הזמן שבו הם צופים באירועים אלימים בסרטים ובמשחקי המחשב והווידאו שהם משחקים. הדיווח העצמי יכול להתבצע בכמה צורות. למשל, על ידי רישום יומי במשך שבוע-שבועיים של כל תוכנית ו/או משחק עם תכנים אלימים. או למשל, על ידי מילוי "עוגת זמן" – שרטוט מעגל וחלוקתו לפלחים, בהתאם לכמות הזמן שהתלמיד מקדיש לפעילויות שונות (אכילה, שינה, הכנת שיעורים וכיו"ב), ביניהן צפייה בסרטים עם תכנים אלימים ומשחק במשחקים אלימים. בכל מקרה, עצם ההתבוננות והרישום יגבירו את מודעותם של תלמידים לעוצמת ההיחשפות שלהם לתכנים אלימים.

שלב שני - הבנת ההשפעה של היחשפות התלמידים לתכנים אלימים, על התנהגותם: בשלב שני חשוב שתלמידים יבינו כיצד היחשפותם הרבה לתכנים אלימים משפיעה לרעה על התנהגותם. כדאי להתחיל שלב זה בדיון בכיתה על ההשפעות האפשריות של הצפייה באלימות, מבלי לכוון ולהטיף מוסר. אפשר להתייחס, באופן כללי, לצפייה באלימות ולמשחק במשחקים אלימים, ואפשר למקד את הדיון לתוכנית מסוימת (למשל, WWE). עצם הדיון, על כל היבטיו, יעזור לתלמידים להבין גם את ההשפעות השליליות האפשריות.

שלב שלישי - זיהוי דרכים להתמודדות יעילה עם תכנים אלימים באמצעי התקשורת ובמשחקי מחשב ווידיאו: בשלב האחרון, הקשה מכולם, המורים צריכים לעזור לתלמידים לזהות דרכי התמודדות יעילות עם הנזקים האפשריים בעקבות היחשפותם לתכנים אלימים באמצעי התקשורת ובמשחקי מחשב ווידיאו. הם יכולים לעשות שימוש בתהליכים קבוצתיים ידועים של סיעור מוחות, חשיבה יצירתית וכיו"ב. למשל, דרך התמודדות יעילה שניתן לפתח יחד עם תלמידים היא "אני אחר": התלמיד יחזור ויזכיר לעצמו במהלך צפייה בתוכניות אלימות או תוך כדי משחק במשחקים אלימים, שהוא שונה מהדמויות האלימות שעל המסך. דרך התמודדות נוספת יכולה להיות "זו רק הצגה": התלמיד יחזור ויזכיר לעצמו ולחבריו, שמה שהוא צופה בו או משחק אותו, הוא הצגה ולא משהו אמיתי. עוד דרך התמודדות היא שימוש בקטעים האמיתיים המצולמים או בקטעים מתוך סרטים וניתוחם שוב תוך הצעת התנהגויות חלופיות. כמו כן, כדאי לבצע ניתוחי מקרים ואף לשחק במשחקי תפקיד בנושא זה.

חשוב לציין כי התכנים האלימים הנצפים, המשפיעים על התפתחות התנהגות אלימה של ילדים, הם לאו דווקא האלימים ביותר בעיני המבוגרים, אלא אלה שהילד תופש כמוצדקים ומציאותיים, ובעיקר כאשר הוא מזדהה עם הדמות האלימה הנצפית.